מחבר Amit Amar

מספרים על אישה שיופיה היה כ"כ פנימי שהוא היה לגמרי נסתר מן העין. קיסה גוטהמי שמה. מתארים אותה כמכוערת, מקומטת, רזה ושחורה (קיסה = מקל הליכה מקומט) שנולדה למשפחה עניה.

קיסה ובן של סוחר עשיר התאהבו, רצו להינשא והמשפחות התנגדו. בהודו נישואים בין קסטות מביאים צרות. הם התחתנו למרות התנגדות המשפחות. ההתנגדות נמשכת גם כאשר היא נכנסת להריון. כשנולד הילד, ילד מקסים ובריא, המשפחות מקבלות את הקשר. זו הפעם הראשונה שקיסה גוטהמי ממש לגמרי מאד מאושרת.

אך האושר לא נמשך זמן רב. הילד נפטר אחרי זמן קצר. קיסה מסרבת לראות את העובדה שהוא מת. היא אומרת שהוא חולה והיא תמצא לו תרופה. היא מסתובבת בכפר, כשהילד המת בזרועותיה ומבקשת שיעזרו לה לרפא אותו. היא בסכנת חיים כי יש אנשים רעים שמבינים שאפשר להתעלל בה.

קיסה נשלחת אל הבודהא והוא לא אומר לה: "הילד מת, תתעשתי ותכירי בעובדות", הוא אומר: "אני יכול לרפא את הבן שלך אם תביאי לי גרגר חרדל מבית שלא מת בו אף אחד".

קיסה גוטהמי עוברת מבית לבית ומציגה מחדש את הסיפור שלה ושומעת סיפורים של כל המשפחות. אין בטקסט המקורי ולא בפרשנויות שום אמירה שאומרת מתי היא החליטה לחזור לבודהא.

היא חוזרת אליו והוא אומר לה: הבאת לי את החרדל? תני לי אותו. והיא עונה: עזוב מחרדל. תן לי חופש. תן לי את החופש לחיות את החיים כמו שהם. קיסה מוכנה להיפרד מבנה. בחזרתה אל הבודהא היא לא אומרת מה היא הבינה. הוא לא מבקש אותה לאמר מה הבינה. מה אנחנו יכולים אולי להבין?

הסיפור ממחיש את הסבל, הזמניות והתהוות הגומלין כחלק ממאפיניי המציאות. כמו כן הבודהא מכוון את מעשיו לפי מצפן הלב באהבה, חמלה והשתוות הנפש (אופקהא). הוא מכוון את קיסה לכך שתוכל להכיל את הנורא מכל ולהמשיך לחיות.

הבודהא לא מלמד/ מטיף/ מסביר/ מלטף… מה שהבודהא אומר לקיסה: תפסיקי את הריצה האוטומטית, המטורפת עם הילד המת בזרעותייך. תתחברי אל עצמך, אל כאבך אל אחרים.

בגלל הקושי שלה להבין את האמת (הילד מת) היא צריכה לפגוש את חווית האובדן שוב ושוב ושוב במופעים שונים. לפעמים כדי להבין משהו עלינו לחוות חוויות דומות שוב ושוב במופעים שונים. למשל אם אחותי אומרת שאני לא מקשיבה לה וזמן קצר אח"כ בני אומר שאי אפשר לדבר איתי, אני שואלת את עצמי: מה השיעור כאן? מה מנסים להגיד לי? אם לא אעשה את זה, כנראה שאחווה משברים דומים עד שאבין מהו הדפוס שלי (סנקרה) ולבחור אולי לשנות אותו. לבצע טרנספורמציה/ התמרה.

הטרנספורמציה: כאב גדול שהביא לניתוק ואח"כ חיבור לכאב של אחרים שהביא לחיבור אל עצמה ואל המציאות. כאשר אנחנו לא רוצים לראות כאב: אי אפשר לדבר עם אף אדם אחר (נמצאים מחוץ ל"מיכל האופקהא"). מחיר ההתחברות לרשת ולחיים הוא להתחבר לכאב.

האם ניתן להמשיג את הסיפור במונחים מהעולם הארגוני, הרשתי ואולי ללמוד עוד משהו? ניתן לשים לב ש:

1. הבודהא מתפקד כשחקן מרכזי מגשר בעת משבר: הוא משתמש בידע שלו על מנת לחבר את קיסה לרשת ולמשאביה. הוא השתמש במשאבים וברשת שלו לסיוע ולא לחמס.
2. הבודהא מנהל ומאבחן את מצב המורכבות של קיסה: בסולם מורכבות של פשוט-מסובך-מורכב-כאוטי (סנאודן ובון 2007), קיסה נמצאת במצב כאוטי. הוא פועל כדי להעביר אותה שלב אחד בסולם: למצב מורכב.
3. הבודהא מתפקד כיועץ ומטפל: יש משהו מיומן וחומל בהתמודדות של הבודהא.
4. קיסה נהנתה מחיבור לרשת דלילה. המידע שהועבר אליה בנושא כאב ואובדן חיזק אותה. הרשת הסבוכה הקטנה (המשפחה) אליה היתה שייכת לא יכלה להועיל לה.
5. המטען / המידע שזרם ברשת אליה התחברה קיסה היה מטען חיובי. אוהד. הידע שהיה סמוי הפך להיות גלוי ומשותף. האנרגיה הזו הועילה לקיסה כשחקן יחיד ברשת לתפקד בצורה יותר אפקטיבית.
6. אם נשים לב לסוג המטען והידע שזורם ברשת שלנו נמצא שככל שהוא יותר חיובי האפקטיביות של השחקנים, היחידות הארגוניות והארגון כולו תעלה. ואולי האתגר הוא לכוון ולמדוד את זה?

מספרים, שלימים, קיסה גוטהמי הפכה להיות מורה רוחנית בעצמה. אולי סיפורה של קיסה מלמד אותנו שבחיים האישיים והארגוניים יהיה כאב, הוא יופיע שוב ושוב, אנחנו ננסה להמנע ממנו ובעצם רק כאשר נתחבר אל עצמנו, אל כאבנו ואל הרשת האנושית שסביבנו, נבין משהו שיביא הצלחה, הגשמה ונשימה.

כאשר אנו עושים מיפוי רשתי נבחנים בד"כ הקשרים בין השחקנים כך שמאותרים מוקדי העצמה ברשת. אחרי שמאותרים מוקדי העצמה נעשים מהלכים ל"פתיחת צינורות" הקשר במקומות הרצויים ברשת וע"י כך הזזת כוחות.

ניתן לעשות מיפוי רשתי שיבחן את איכות הקשרים במובן של: נעים/ לא נעים= סבל. אחרי שיאותרו מוקדי ההנאה והסבל הארגוני ניתן יהיה ל"לחסום צינורות" לא רצויים או לנתב את איכות הפעולות והמידע הזורמים ברשת כך שיניבו פחות סבל.

שני מינוחים מרכזיים משני עולמות תוכן שונים יאפשרו מיפוי טוב יותר של המצב הארגוני ומכאן יאפשרו פעולה שתשפיע על מערך הכוחות ועל החוויות ברשת הארגונית.

להערכתי, שילוב הכוונה של מבנה הרשת ומה שזורם בה ישפיע על תוצאות הארגון במונחים של שביעות רצון, יעילות ואפקטיביות ארגונית.

נגיד שאני במשקל עודף של 20 ק"ג (היפותטית, אם נדייק זה בטח יותר…) וחדשות לבקרים אני
מתבאסת מזה (=סבל). התגובה הטבעית שלי תהיה:

1. להחליט אם זה טוב או רע. זה תלוי בהמון דברים (תלות גומלין) למשל מה אמרו לי, איזו תמונה מרוטשת היטב ראיתי והשוויתי לתמונתי המבאסת, וכמה קשה היה לי להידחק לג'ינס באותו בוקר. אז יש ימים שככה ויש ימים שאחרת (זמניות):

• יש ימים שאני אומר: זה רע. אני כבדה, אני נראית נורא, לא עולים עליי הבגדים…
• יש ימים שאני אומר זה בסדר. זה לא כל כך חשוב, אני יפה וחזקה גם ככה, אלה הסטטיסטיקות: כולם עולים עם הזמן…

2. הימים שבהם אני ארגיש עם העניין טוב יגרמו לי להתעלם מהבאסה שלי ולא להתייחס לעניין, אולי כן לפעול: לקנות בגדים ולאכול מלא שוקולד.
3. הימים שבהם אני ארגיש רע יגרמו לי לקבור את זה עמוק, להתעלם כי כבר נכשלתי בכל דיאטה אפשרית או לפעול: לאכול שוקולד או לפרוץ בדיאטת ניקוי רעלים (ולהגיד שזה בגלל הבריאות) ולהצטרף לקבוצת ריצה.

נדמה לי שהגישה החיובית ממליצה:

1. לשמוח על מה שיש, על כמה שאני יפה גם ככה, על זה שמה שחשוב זה האופי ולא היופי (אופי דווקא יש לי עד שזה מגיע לשוקולד, הבעיה היא שאופי זה המצאה של מכוערות לא?) ואז להתעלם מהבאסה של עכשיו ולפעול: לאכול מה שבא לי ולקנות בגדים מידה יותר גדולה.
2. להחליט שיש לי כוח רצון מברזל, לפעול: לדמיין עתיד טוב יותר/ חזון, לקבוע מטרות (מידה 38), יעדים (4 ק"ג בחודש), תוכנית פעולה ויאללה…

המאמר  לחייך כל הדרך אל הכאב שפורסם באתר אלכסון, מתאר מחקר שפורסם בכתב העת APS Observer  אומר ש" פנטזיות חיוביות אודות אירועים עתידיים יכולות לשפר את מצב הרוח כאן ועכשיו אך להוביל לתסמיני דיכאון מוגברים בטווח הארוך." ומי מאיתנו לא מכיר את תחושת התרוממות הנפש כשיוצאים עם החלטה לדיאטה ואת תחושת הכישלון הצורב כשזה לא עובד…

להבנתי הגישה הבודהיסטית לא סותרת את הגישה החיובית. היא פשוט מכלילה אותה. זו עוד אופציה. ההזמנה היא לשים לב, לכל האופציות מתוך היכרותי עם עצמי.

התפיסה הבודהיסטית מציעה להתבונן על המציאות בככותה. כמו שהיא. לשם כך יש להכיר את מאפייני המציאות (סבל, זמניות, התהוות גומלין).

ואז קיימת האפשרות לדרך האמצע: לא להתעלם ולא לפעול. אז מה כן? להתבונן. ללמוד את הסיטואציה.

ההזמנה להתבוננות נשענת על ההנחה, שעצם ההתבוננות בדבר יש בה איכות מרפאה,
איכות טרנספורמטיבית. זוהי לא הבטחה. זוהי אפשרות סבירה.

אם אהיה בתשומת לב לבאסה שכרוכה בעודף המשקל שלי, אביט למציאות בעיניים, לא אעצום עיניים אך גם לא אפרוץ ב doing מה יקרה?

אני אראה את המציאות במלוא מורכבותה, אקשיב למסרים הסותרים שהחברה מעבירה לנו בעניין, אתן להם מקום ובאותה נשימה אתווכח איתם, אראה את הימים שככה והימים שאחרת, אשאל את עצמי שאלות, אענה עליהן ואז אפקפק בתשובה, אדבר על זה, אקרא על זה, אזכר בזה, אתבונן במשקפיים שפתוחות לכל הספקטרום: החיובי והשלילי, הפנימי והחיצוני, הגופני, האנליטי והרגשי, העבריין והעתידן, הנרטיבי, הדיאלוגי, ההיסטורי, הביולוגי, הפילוסופי, הפסיכולוגי והסוציולוגי..

זו תהיה חקירה של המציאות והחוויה שלי. יש אפשרות שלאט לאט, בעדינות, משהו ישתנה:

• הבאסה (סבל/ דוקהא/ אי נחת) תפחת בתדירות ועוצמת הופעתה.
• כאשר תתעורר הדוקהא הזו (אתבאס שאני שמנה) אדע יותר להכיל את זה, להיות במצב של השתוות הנפש (אופקהא).
• אהיה במודעות לדפוסים/ לכפתורים שמפעילים לי את הסבל הזה (סנקרות).
• כאשר אזהה שעומדים להיות מופעלים הדפוסים הללו, יש סיכוי יותר גבוה שאוכל לעצור רגע (לפני שאני שולחת יד לשוקולד או לארנק) ואז תתאפשר בחירה, שתוציא אותי מהמעגל הרגיל (סמסרה) ותשנה את התנהגותי.

לי זה לעיתים קרובות עובד. נכון שאני עדיין לא מולטית ארוכת רגליים ושדופה אבל לכו תדעו…בינתיים אני יותר שמחה. פחות בסבל. וזה קצת פרדוכסלי: דווקא מתוך הסתכלות מאוזנת, אמיתית, לא מטיפה, לא בהכרח חיובית, צומחת תחושה חיובית.

מאמינים לי? Do’nt!

נסו את זה בבית. על משהו. נסו את מה שיעבוד לכם. לא צריך להאמין בכלום.

המחיר היחיד: תשומת לב.

בהצלחה !!!

נ.ב

נדמה לי שיעזור במיוחד לבנות צעירות בהקשר של עודף משקל, אם תפנו את תשומת ליבן לאפשרות להיות בתשומת לב לכל המורכבות, הפרדוכסליות והמסרים הסותרים. ואז דווקא שלא מתוך הטפה לחשיבה חיובית יש אפשרות שתבוא ההקלה והתחושה החיובית.

בעניין ההטפה לחשיבה חיובית: תראו לי ילדה בת 14 שמאמינה לאמא שלה ש

אומרת שהיא יפה או שיעזור שאמא שלה תגיד לה להתחיל שומרי משקל. כמו שהבן שלי אומר: החיים זה כמו בננה, גם כשזה רקוב אמא אומרת שזה דבש. ההטפה החיובית לא עוברת מסך. כי ההבטחה החיובית היא הבטחת שווא והילדים שלנו כמובן שעולים על זה.

כנס Wisdom 2.0 נקרה בדרכי, זו שמנסה להגיע לשביל בו יותר אנשים חווים חוויות של צלילות, שמחה וחמלה בעולם העבודה.

הכנס נערך ביום חמישי, ברביעי ל
פברואר 2016 בשפיים, ביוזמת יעקב להמן, יוזם ומוביל Wisdom Tribe. נושא הכנס: יישום מיינדפולנס, יצירתיות וחמלה במקום העבודה.

קיוויתי שבכנס הזה אראה אופני יישום מיינדפולנס וחמלה בחברות גדולות בעידן הטכנולוגי.

קיוויתי שאפגוש עוד אנשים שמדברים ארגונית בודהיסטית/ רוחנית מלבדי ומלבד מורותיי ד"ר אורה סתר (פיתוח ארגוני בראי הבודהיזם) וטלי הלמן (מיינדפולנס במרחב הקבוצתי).

תקוותי לא הייתה לשווא. למעלה מזה, הכנס היה מרתק, מלמד, מהנה ומעורר השראה.

הדוברים והדוברות התאפיינו בדיבור אישי, נוגע, צנוע בדרך כלל, קורא לתשומת לב, למחשבה ולחמלה. נשים וגברים, אנשי אקדמיה ועסקים, דתיים וחילוניים, יהודים, ישראלים ואחרים. קשת רחבה שאספר על חלקה הקטן כאן.

אחרי שחניתי מול הים, בעודי פוסעת בשבילי הקיבוץ פסעה איתי בחורה לא מוכרת (עם נעליים מסוג must have) ודיברנו על כך שמתאים ונעים היום והמקום לאירוע שכזה.

מסתבר שזו הייתה מיכל אושמן, מנהלת Learning and Development בפייסבוק לונדון שסיפרה בהרצאתה על התרבות הארגונית בפייסבוק. מיכל סיפרה על היום הראשון שלה בעבודה וגרמה לנו לחשוב:

ומה אם ביום הראשון לעבודה לא היו מסבירים לנו איך להתאים את עצמנו למקום החדש ומטילים משימות אלא שואלים: מה חשוב לך?

היה משהו ישיר, אישי ונוגע בשיחה של מיכל, משהו שאומר שאפשר גם להיות את עצמך בתוך ארגון גדול ותובעני אם הארגון מבקש את המקום הזה עבורו ועבור אנשיו. אני שמעתי כאן קריאה לאחריות ארגונית, לאפשר לאנשים בארגון להיות הם. להיות במיטבם. זה עובד. עובד טוב. גם לאנשים וגם לארגון.

טריסטן האריס, מייסד תנועת Time Well Spent שעד לאחרונה עבד כפילוסוף מוצר בגוגל, דיבר על האחריות התאגידית בכלל ושל גוגל ואפל בפרט על האופן שבו אנו צורכים טכנולוגיה בכלל וטכנולוגיה סלולרית בפרט. בצניעות ובחן רב דימה האריס את חברות הענק למתכננות ערים, אותנו, צרכני הטכנולוגיה לתושבי הערים ואת הכלים שהוא מציע לפתח לכבישים, תמרורים ורמזורים. האריס קורא לכולנו להעלות לשיח הציבורי והארגוני את הצורך בצרכנות טכנולוגית שתומכת בניהול זמן מיטבי, כפי שאנו הורגלנו לדבר על צרכנות אתית, הוגנת ובריאה.

פרד קופמן, VP ב LinkedIn דיבר בשיחתו הראשונה על מיינדפולנס וחמלה בארגונים כמרכיבים הכרחיים לביצועים עסקיים מצוינים. קופמן דימה את ההתנהלות הארגונית לקרחון:

בסיס הקרחון הסמוי הוא מיינדפולנס: תשומת לב עמוקה למה שקורה לכל אדם ולראייתו את זולתו.

החלק המרכזי הסמוי הינו החמלה: שימוש מיטיב שעושים האנשים בתובנות שעולות מתוך ההתבוננות הקשובה, האופן שבו הם מתנהלים בצוות ופותרים קונפליקטים.

החלק העליון והגלוי הינו הביצועים.

שירי אביאל וזאב בן אשר, מקימי המרכז למנהיגות קשובה, שוחחו בפאנל בהנחיית פרופסור רוני שחר עם שניים מבכירי בנק שעברו סדנת מנהלים בהנחייתם.  השיחה קלחה בנושאים אישיים וניהוליים, העלתה חיוך והנהוני הסכמה והדגימה כיצד שילוב מיינדפולנס בארגונים הוא בעל השפעה מרחיקת לכת על התפוקות כאשר התשומה העיקרית היא…תשומת לב.

היום נחתם בשרשרת של תודות שמתוכן בעיקר נגעה לליבי זו של יעקב להמן למשפחתו ולחבריו. יעקב, עולה חדש, איש דתי גדול בליבו, בחזונו וביכולתו לרתום אנשים לחלום ולפעול למען עולם עבודה פתוח, קשוב, חומל ויצירתי.

אירוע  Wisdom@Workplace הינו עוד אבן דרך שמדגימה שאפשר.

אפשר לחלום בגדול. אפשר להצליח בגדול. אפשר להיות בתשומת לב. אפשר לפעול מתוך חמלה. וכל זאת בעולם העבודה של היום.

מי שמעוניין לשמוע עוד, מוזמן לפנות אליי, עמית עמר, יועצת ארגונית ומהנדסת שפועלת למען חוויות מיטיבות ואפקטיביות של נשים ואנשים בעולם העבודה. אני מעבירה הרצאות וסדנאות בשם "הזמנה להתבוננות" בהן אני מזמינה אתכם להתבוננות אישית, ארגונית בודהיסטית. Amitamar555@gmail.com