בזמן האחרון, אני נפגשת עם אנשים, מקשיבה לסיפור שלהם ושל הארגון שלהם, מספרת את הסיפור שלי, מתלהבת מהמיזם שלי ובטוחה שהנה זה ממש מתקדם.
כשאני חוזרת להיפגש עם השולחן שלי ועם "כרית המדיטציה" (זה מטאפורי, אני מעדיפה כסא)
אני נוכחת שיש כאן עוד איטרציה של ליטוש. עבודה. גירוש שדים. מיקוד. תיקון. דיוק. כיוון…
וזה מזכיר לי את הטקסט הבא:
עשיית חרב
"אימון הזן דומה לעשיית חרב. ראשית יש לחמם את הברזל הגולמי עד שהוא אדום. אז יש להכות בו ולעצבו, ואז להניח אותו שוב באש, ואז לטבול אותו במים קרים, ואז לעצבו בצורת החרב שוב – לטש והרפה, לטש והרפה ולטש שוב ושוב ושוב, עד לשלמות. רק אז תהיה לך חרב מעולה באמת. אין דבר שחרב זו לא תוכל לחתוך.
אך אם לא תרפה, החרב תהיה לקויה או קהה. היא לא תוכל אף לחתוך את ראשו של הצנון."
דוגן (מורה זן יפני מהמאה ה 13) מתוך שיחות מטורפות (יעקב רז, 2008)
אני יודעת שכל יום ובו עוד עשיה ואי עשיה מקרבים אותי אל החלום שלי,
אל "חרב ההתבוננות הארגונית" שלי.
לאלו מכם שמדי פעם מרגישים שאולי הם לא עושים מספיק, לא מספיק טוב, לא מספיק עבודה, לימודים, ספורט…you know,
שתמיד זה לא מספיק…
אני מציעה להיזכר בעשיית חרב, בשבח הליטוש ובשבח ההפסקה.
אז אני קדה לנו קידה ומברכת :
יאללה ללטש, אפשר גם קצת לעשות כלום, לחשל, הכל בסדר, זה בכיוון…
Amit Amar 