זה קרה ביום חורף עכור, אחרי יום עבודה ארוך בתל-אביב, קצת לפני שהתחיל השיעור בקורס "פיתוח ארגוני בראי הבודהיזם", בקמפוס ברושים.

בעיצומו של ויכוח ביני ובין המנהל שלי בשיחת ועידה משולשת, אמר הוא: " מי שואל אותך בכלל ? "

הרגשתי כאילו מישהו נתן לי בעיטה בבטן.

השיחה המשיכה בעוד כמה משפטים לקונים. לא הגבתי. (מכירים את האוטומט Freeze?)

בתחילת השיעור הציגה ד"ר אורה סתר את המנחה האורח נחי אלון. לא זכור לי נושא השיעור. כן זכור לי שבמהרה הפכתי להיות המדגימה של דרמה מקומית רוויית דמעות, מבוכה, כאב וצער רב.

הדרך הביתה לגליל, אחרי השיעור הייתה ארוכה. גשם זלעפות ירד מלווה בדמעות עלבוני הצורב.

קולות רבים געשו בתוך ראשי. אלו שחוזרים וחוזרים על מה שנאמר ונעשה, אלו ששואלים שאלות ואלו שמבקשים פשוט להיות, לתרגל שהייה בכאב. ומבעד לקולות הללו, נשמע קול פנימי עדין אך בטוח בעצמו:

והרי החדשות הטובות:

את חיה.

את חיה את החיים במלואם.

כשמכאיבים לך זה כואב. כואב נורא. כשיורד עלייך גשם את נרטבת, אבל לא מתים מזה. ואם שוהים בכאב הזה מספיק זמן, קורים שם עוד דברים. אפשר לראות גם שמש והקשת כולה נפרשת.

לימים, ניתחתי את הקונפליקטים, דפוסי ההתנהגות והמהלכים הפוליטיים שלי ושל שותפיי לדרך שהובילו לצומת זו, את מקורות העצמה שעמדו לרשותנו, אסטרטגיות ההשפעה בה נקטנו והתרבות הארגונית שהייתה חלק מהסיפור (תודה לד"ר תמר פרוש).

ההתבוננות הביאה לשינוי משמעותי במהלכים הבאים שבצעתי.

וגם למדתי להתבונן בתשומת לב יתרה ברגעים בהם אני חשה שאני חיה את החיים במלואם והם רבים, מתרבים ומגוונים (תודה לד"ר אלון רז). רגעים שמחים או עצובים, מסעירים או שקטים, ביחד או לבד, בטבע או בעיר, ביום או בלילה. רגעים שמתגלים יותר ויותר לאורו של "פנס המיינדפולנס" בקשת צבעים מרהיבה.