נגיד שאני במשקל עודף של 20 ק"ג (היפותטית, אם נדייק זה בטח יותר…) וחדשות לבקרים אני
מתבאסת מזה (=סבל). התגובה הטבעית שלי תהיה:
- להחליט אם זה טוב או רע. זה תלוי בהמון דברים (תלות גומלין) למשל מה אמרו לי, איזו תמונה מרוטשת היטב ראיתי והשוויתי לתמונתי המבאסת, וכמה קשה היה לי להידחק לג'ינס באותו בוקר. אז יש ימים שככה ויש ימים שאחרת (זמניות):
- יש ימים שאני אומר: זה רע. אני כבדה, אני נראית נורא, לא עולים עליי הבגדים…
- יש ימים שאני אומר זה בסדר. זה לא כל כך חשוב, אני יפה וחזקה גם ככה, אלה הסטטיסטיקות: כולם עולים עם הזמן…
- הימים שבהם אני ארגיש עם העניין טוב יגרמו לי להתעלם מהבאסה שלי ולא להתייחס לעניין, אולי כן לפעול: לקנות בגדים ולאכול מלא שוקולד.
- הימים שבהם אני ארגיש רע יגרמו לי לקבור את זה עמוק, להתעלם כי כבר נכשלתי בכל דיאטה אפשרית או לפעול: לאכול שוקולד או לפרוץ בדיאטת ניקוי רעלים (ולהגיד שזה בגלל הבריאות) ולהצטרף לקבוצת ריצה.
נדמה לי שהגישה החיובית ממליצה:
- לשמוח על מה שיש, על כמה שאני יפה גם ככה, על זה שמה שחשוב זה האופי ולא היופי (אופי דווקא יש לי עד שזה מגיע לשוקולד, הבעיה היא שאופי זה המצאה של מכוערות לא?) ואז להתעלם מהבאסה של עכשיו ולפעול: לאכול מה שבא לי ולקנות בגדים מידה יותר גדולה.
- להחליט שיש לי כוח רצון מברזל, לפעול: לדמיין עתיד טוב יותר/ חזון, לקבוע מטרות (מידה 38), יעדים (4 ק"ג בחודש), תוכנית פעולה ויאללה…
המאמר לחייך כל הדרך אל הכאב שפורסם באתר אלכסון, מתאר מחקר שפורסם בכתב העת APS Observer אומר ש" פנטזיות חיוביות אודות אירועים עתידיים יכולות לשפר את מצב הרוח כאן ועכשיו אך להוביל לתסמיני דיכאון מוגברים בטווח הארוך." ומי מאיתנו לא מכיר את תחושת התרוממות הנפש כשיוצאים עם החלטה לדיאטה ואת תחושת הכישלון הצורב כשזה לא עובד…
להבנתי הגישה הבודהיסטית לא סותרת את הגישה החיובית. היא פשוט מכלילה אותה. זו עוד אופציה. ההזמנה היא לשים לב, לכל האופציות מתוך היכרותי עם עצמי.
התפיסה הבודהיסטית מציעה להתבונן על המציאות בככותה. כמו שהיא. לשם כך יש להכיר את מאפייני המציאות (סבל, זמניות, התהוות גומלין).
ואז קיימת האפשרות לדרך האמצע: לא להתעלם ולא לפעול. אז מה כן? להתבונן. ללמוד את הסיטואציה.
התבוננות ארגונית נשענת על ההנחה, שעצם ההתבוננות בדבר יש בה איכות מרפאה,
איכות טרנספורמטיבית. זוהי לא הבטחה. זוהי אפשרות סבירה.
אם אהיה בתשומת לב לבאסה שכרוכה בעודף המשקל שלי, אביט למציאות בעיניים, לא אעצום עיניים אך גם לא אפרוץ ב doing מה יקרה?
אני אראה את המציאות במלוא מורכבותה, אקשיב למסרים הסותרים שהחברה מעבירה לנו בעניין, אתן להם מקום ובאותה נשימה אתווכח איתם, אראה את הימים שככה והימים שאחרת, אשאל את עצמי שאלות, אענה עליהן ואז אפקפק בתשובה, אדבר על זה, אקרא על זה, אזכר בזה, אתבונן במשקפיים שפתוחות לכל הספקטרום: החיובי והשלילי, הפנימי והחיצוני, הגופני, האנליטי והרגשי, העבריין והעתידן, הנרטיבי, הדיאלוגי, ההיסטורי, הביולוגי, הפילוסופי, הפסיכולוגי והסוציולוגי..
זו תהיה חקירה של המציאות והחוויה שלי. יש אפשרות שלאט לאט, בעדינות, משהו ישתנה:
- הבאסה (סבל/ דוקהא/ אי נחת) תפחת בתדירות ועוצמת הופעתה.
- כאשר תתעורר הדוקהא הזו (אתבאס שאני שמנה) אדע יותר להכיל את זה, להיות במצב של השתוות הנפש (אופקהא).
- אהיה במודעות לדפוסים/ לכפתורים שמפעילים לי את הסבל הזה (סנקרות).
- כאשר אזהה שעומדים להיות מופעלים הדפוסים הללו, יש סיכוי יותר גבוה שאוכל לעצור רגע (לפני שאני שולחת יד לשוקולד או לארנק) ואז תתאפשר בחירה, שתוציא אותי מהמעגל הרגיל (סמסרה) ותשנה את התנהגותי.
לי זה לעיתים קרובות עובד. נכון שאני עדיין לא מולטית ארוכת רגליים ושדופה אבל לכו תדעו…בינתיים אני יותר שמחה. פחות בסבל. וזה קצת פרדוכסלי: דווקא מתוך הסתכלות מאוזנת, אמיתית, לא מטיפה, לא בהכרח חיובית, צומחת תחושה חיובית.
מאמינים לי? Do’nt!
נסו את זה בבית. על משהו. נסו את מה שיעבוד לכם. לא צריך להאמין בכלום.
המחיר היחיד: תשומת לב.
בהצלחה !!!
נ.ב
נדמה לי שיעזור במיוחד לבנות צעירות בהקשר של עודף משקל, אם תפנו את תשומת ליבן לאפשרות להיות בתשומת לב לכל המורכבות, הפרדוכסליות והמסרים הסותרים. ואז דווקא שלא מתוך הטפה לחשיבה חיובית יש אפשרות שתבוא ההקלה והתחושה החיובית.
בעניין ההטפה לחשיבה חיובית: תראו לי ילדה בת 14 שמאמינה לאמא שלה ש
אומרת שהיא יפה או שיעזור שאמא שלה תגיד לה להתחיל שומרי משקל. כמו שהבן שלי אומר: החיים זה כמו בננה, גם כשזה רקוב אמא אומרת שזה דבש. ההטפה החיובית לא עוברת מסך. כי ההבטחה החיובית היא הבטחת שווא והילדים שלנו כמובן שעולים על זה.
Amit Amar 